<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תכ"ה</h1>
<h2>דף צט:</h2>
אמרת עוד ולפי דעתי אפילו לאכול שלשתן בקדרה אחת מותר דכיון דנתבטל נעשה האיסור מותר מדכתיב [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות, והיינו דאמרינן בזבחים פרק התערובות [ע"ט ע"א] אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא, ועל כרחין יש לנו לומר דהא מין במינו מיירי בדין יבש ביבש דאי בבלול הא קיימא לן כר"ל ורבי יוחנן דאמרי [פסחים כ"ט ע"ב] כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, ומדקא מדמי מין במינו ברובא למין בשאינו מינו בטעמא ש"מ מה זה לכתחלה אף זה לכתחלה. תשובה כל מה שכתבת כאן אינו נראה בעיני ולא כן קבלנו מרבותינו נ"ע, אלא ביבשותן מותרין אבל חזר ובשלן יחד נעור האסור ונאסרו, ולא מחמת עצמן שאף על פי שנתבשלו כל שלא נמוחו הן עצמן דין יבש ביבש יש להן אלא מחמת רוטבן שפולטין ונבלע בכל. וזהו ששנינו בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם ואקשי עלה בגמרא [שם צ"ט ע"ב] וליבטיל ברובא דאף על גב דנתבשלו יבש ביבש נינהו מצד גופן, ולא קשיא ליה אלא מאי דקתני כולן אסורין אבל מרישא לסיפא לא קשיא ליה מאי שנא רישא דקתני כולן אסורין ומאי שנא סיפא דקתני והרוטב בנותן טעם ואף על גב דקא סלקא דעתיה דמקשה דגיד כשאר האיסורין, אלא סיפא פשיטא ליה דבנותן טעם כיון שנתבשלו ופלטו רוטבן (וטעמא) [וסתמא] דמילתא כיון שבשלן יחד לא היה מכירו ואפילו הכי ניחא ליה מאי דקתני בנותן טעם ולא אמרינן כיון שהותרו ביבשותן חד בתרי הותרו הן ורוטבן אף על פי שחזרו ונתבשלו. ובבירור כך הוא דלא אמרינן כיון שנפל איסור מועט לתוך הרוב מותר אפילו מדרבנן ומבשלן לכתחלה. ותדע לך דהא אמרינן [חולין צ"ז ע"ב] אפילו לגבי כחל דרבנן כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור ולא אמרינן כיון שנתבטל הוא וחלב שבו בששים מותר. ובמסכת תרומות [פ"ה מ"ט] שנינו סאה תרומה שנפלה למאה חולין טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר, דאלמא טעמא דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה אסור ולא אמרינן כיון שהותרו הותרו אלא בתר בסוף אזלינן. וכן מה שהעמדת ההיא דרבא דבפרק התערובות [ע"ט ע"א] דוקא יבש ביבש דאי בבלול אפילו מין במינו בטעמא, אנו לא כן פרשו לנו רבותינו ז"ל אלא ההיא בבלול מדאוריתא קאמר דמין במינו אפילו בבלול מדאוריתא מותר אבל בשאינו מינו בטעמא. וזו אחת מן הראיות שהביאו לטעם כעיקר דאוריתא אפילו בחולין. ותדע לך דההיא בבלול דאי ביבש היאך אמרו דמין בשאינו מינו בטעמא והא מין בשאינו מינו ביבשותן ניכר הוא האיסור בתוך ההיתר ואיסור הניכר אין מתירין אותו בששים ולא אפילו באלף. ואל יקשה בעיניך לשון אמור רבנן דמשום שאין שיעורין אלו מפורשין בכתוב ויש בשיעורין של איסורין מחלוקות רבות בגמרא בטעם כעיקר ובאכילת פרס וכיוצא בהן שעיקרן תורה ופירושן מדבריהם שנו לשון אמור. ותדע לך דלא אמרינן הואיל והותר הותר, הגע עצמך שנפל כזית נבלה בקדרה שיש ברוטב ובחתיכות לבטל ומיד סלקו מן הרוטב והחתיכות מחציתן הנאמר בזה כיון שהותר הותר. עוד תדע לך דההיא דבפרק התערובות לאו ביבש ולומר דאפילו לכתחלה מותר ואפילו לבשלן יחד דאפילו מצות (פירוש) [פרוש] אין בו כמו שאמרת, שהרבה מגדולי הראשונים לא התירו אפילו יבש ביבש בפחות מששים דמדרבנן יבש כבלול, ורש"י ז"ל מן האוסרין כמו שתמצא לנו כתוב בפרק הזהב [ב"מ נ"ג ע"א]. ומה שהקשו בפרק גיד הנשה [צ"ט ע"ב] וליבטיל ברובא לאו דוקא ברובא קאמר דהיינו חד בתרי אלא כלפי מה ששנינו [צ"ו ע"ב] בזמן שאינו מכירו כולן אסורין דהיינו אפילו נתבשל באלף קא מקשי מאי שנא משאר האיסורין ליבטיל ברובא כלומר בשרבו עליו ששים כנגדו. אלא שאני כך דעתי נוטה דברבוי ממש קאמר ודייקא לה מההיא דבפרק הזהב שלא כדברי רש"י ז"ל. גם מה שאמרת דמין בשאינו מינו שיעורו בששים דבר תורה דבפחות מששים מסתמא אית ביה טעמא וקיימא לן טעמו ולא ממשו אסור [ע"ז ס"ז ע"ב] אע"ג דלית ביה שיעור דבהדיא אמרינן בפרק יום הכפורים [יומא ע"ג ע"ב] דחצי שיעור אסור מן התורה, גם זה אינו ברור דאם כן מה נעשה לר"ל דאית ליה בכל איסורין בין במינן בין שלא במינן בששים ובחצי שיעור פליג עליה דרבי יוחנן וקא סבר דחצי שיעור לאו דאורייתא, ומה נעשה לאביי דאית ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא כדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין ק"ח ע"א] ואמר בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"א] דאפילו כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא.
